|
טיפוס 1 שכמוך,
מה אני אגיד לך.. אנחנו הולכים יחד כל כך הרבה שנים.. אני זוכרת אותך טוב טוב כבר מגיל 6, מתעקש למחוק לנו שורה שלמה רק כי אות אחת יצאה קצת פחות מוצלחת. אולי אפילו לפני, בגן, משתדל הכי טוב שאתה יכול שהצבעים לא ייצאו לנו מהקווים. אין מה לומר. אתה ממש טוב בלשפר אותנו. יש לך עקרונות. לך לא יגידו מה נכון ומה לא. יש לך עמוד שדרה פנימי משלך. חוש צדק פנימי שמוביל אותך, אותנו, לאורך דרך ייחודית לנו, שאנחנו שלמים איתה מאוד. אנחנו יודעים שהצדק איתנו. אה, כן, וזה עוד משהו- אני יכולה לסמוך עליך. אני יודעת שבדקת את עצמך מיליון פעם, ואם אתה אומר- אתה תמיד צודק.
שזה בדרך כלל מעולה, אבל זה חלק מהעניין שלשמו התכנסנו.. בעיני, בחיים האלה יש דברים הרבה יותר חשובים מלהיות צודקת. בחיים יש יותר מנכון או לא נכון, שחור או לבן. החיים הם רצף של אפורים, זו האמת. כל כמה שאתה זז באי נוחות בכיסא כשאתה שומע את זה, בחיים יש מערכות יחסים מורכבות, ויש רגעים חד פעמיים בכאן ועכשיו שלא ישובו, ויש רגשות מורכבים, ויש אותי. ואני רוצה לחוות את החיים האלה באופן הכי מלא שאפשר. זה אומר להתנסות בכמה שיותר אפורים שאני יכולה, ולראות את עצמי משתקפת בכל קשת הגוונים הזאת, ולאהוב את עצמי, ככה. הבעיה היא שאתה מעדיף חוקים על פני מערכות יחסים, חובות ומשימות על פני חוויות והוראות על פני רגשות. אתה מבקר אותי, שופט ללא רחם, אתה לא נותן לי להיות אנושית, וזה ק-ש-ה.
כן, אני מצטערת לבאס אותך (בפעם השנייה בשיחתנו) אבל אני אנושית. נכון שאתה מוכן לראות בכל האחרים את האנושיות? אתה מסכים לראות בהם את חוסר השלמות, את היכולת לטעות, את מגבלות המין האנושי? אז אתה בטח מבין בצער שגם אני חלק מהאנושות. אני יודעת שהיית מעדיף שאני אתעלה על עצמי ואהיה על-אנושית, פשוטו כמשמעו, אבל זה לא אפשרי. וואלה, גם אם זה היה אפשרי, לא חושבת שהייתי רוצה את זה. אני מעדיפה מורכבות על פני חד משמעיות. מעדיפה גמישות על פני נוקשות. כזו אני. בת אדם. ואם ככה, מגיע לי שתרשה גם לי לטעות, שתתן לי להיות בערך, שתקבל שלפעמים אני לא בשיאי, על יד.
אתה יודע מה החדשות הטובות? שאם אני אהיה אנושית זה לא יעשה אותי "פחות". להפך. למעשה, זה בדיוק מה שיעשה אותי "יותר". יותר מה? שמחה ששאלת- בת אנוש יותר טובה, ואנחנו הרי חזק בעניין של "יותר טוב", נכון? וזה בדיוק הקטע, קולט? בשביל להיות "האדם הכי טוב שאנחנו יכולים", באופן פרדוקסלי אנחנו צריכים להיות פחות...
קשה לי שאתה מתרכז כל הזמן ב"מה עוד". תן לי לשמוח במה שיש, כבר עכשיו. אני בסדר גמור כמו שאני. אפילו נהדר. ואני ממש בסדר עם להיות "רק" בסדר.
אני אגיד לך את זה ככה- 36 שנה ניסינו בדרך שלך. ואולי טעינו פחות, אבל הפסדנו מערכות יחסים ואולי עשינו הכל "כמו שצריך" אבל הפסדנו ספונטניות וכיף וריגושים
ואתה יודע מה? אנחנו לא באמת מונעים ככה אי הבנות, פאדיחות או "בושות". כי גם אם נהיה מושלמים, תמיד יהיו מי שלא יסכימו איתנו, שיחשבו עלינו דברים רעים, שיחשבו שאנחנו טועים. ככה זה.. בעולם אין מוחלטות, אין וודאות ואי אפשר לשלוט בהכל. וזאת, יקירי- המציאות. וולקאם.
אז עכשיו כשהבהרנו את זה, שים לב מה עומד לקרות- אני אמשיך להקשיב לך. אתה היועץ הכי קרוב שלי, שתמיד רוצה בטובתי, ומנסה לעשות (איזה פלא) הכי טוב שאתה יכול כדי לשמור עלי. אז אני אשמע, אבל אני לא בהכרח אפעל לפי מה שאתה אומר. בדיוק בגלל כל מה שכתבנו למעלה. ואתה- מתחייב לזכור טוב טוב את כל זה, ורק אחר כך לדבר. ואתה תראה. זה יעזור לי להיות יותר רכה. מקבלת. מלאת חמלה. קצת פחות קשה ונוקשה, ביקורתית ושיפוטית. לתת לי לאהוב את עצמי למען השם! מגיע לי! אני נפלאה! מוכן לנסות? מבטיחה לך שזה יהפוך אותנו לגרסה האנושית הכי טובה שלי..
אוהבת אותך,
נגה שחר
|
