מאת: אסנת ידגר

משהו חסר

בטיפוס זה טבועה האמונה הבסיסית שמשהו בתוכם חסר, לקוי או פגום. "אני לא כמו כולם...". מגיל צעיר מאוד הם חיו בתחושת תסכול מתמדת של חוסר יכולת להשתייך. רבים מהם מדווחים שמעולם לא חשו שייכים לקבוצה כלשהי. תחושת הדחייה מצד הקבוצה שטיפוסי 4 חווים (ומתמרמרים עליה) איננה מבוססת על מיומנות חברתית כלשהי שחסרה להם או תכונה מסוימת שהם חייבים לרכוש. מנקודת מבטם: לקבוצה יש את מה שלי אין, וכנראה גם לעולם לא יהיה לי. מבחינתם, "הקבוצה פשוט יודעת שמשהו בייצור שלי פגום והיו בכלל צריכים לדחות אותי עוד בבית החרושת.." הדרך שלהם להתמודד עם תסכול זה היא להבדיל את עצמם מהקבוצה: "אם איני יכול להיות "חלק מהם" אז לפחות אהיה מיוחד!".

מכיוון שזהותם העצמית מבוססת על היותם "מיוחדים", הם מתגאים בייחודיותם ומשתדלים להבליט אותה בכל דרך אפשרית כדרך לשרוד בעולם אליו אינם מרגישים שייכים.

הם נוטים לראות את ההבדלים בינם לבין אחרים כמתנה וכקללה כאחד. כמתנה - כי היא מבדילה אותם מאלה שהם תופסים כאנשים "רגילים", "אפורים" או "חסרי יחוד" וכקללה כי זה מה שלעיתים קרובות עומד בינם לבין היכולת לחוות אושר או סיפוק שנראה שאחרים נהנים מהם. הדואליות הזו מתבטאת גם בתחושה של "אצילות" מסוימת (אנחנו לא אנשים "רגילים") שמתחלפת ברגשות עמוקים של בושה ופחד שמא משהו בהם פגום או לקוי.

גם בשעה שהם מקוננים על מר גורלם, אתה יכול לשמוע בין השורות כיצד הם משתמשים בסבלם כדי להדגיש את מיוחדותם. "גורלי לא שפר עליי.. החיים לא הקלו עליי וגרמו לי סבל רב. אף אחד לא עבר מה שאני עברתי ואף אחד לא מעריך את הדרך בה התמודדתי עם זה."

כך שהם יכולים בו זמנית להרגיש עליונים על אחרים (אני עמוק יותר, אותנטי יותר, מיוחד יותר, רגיש יותר וכ"ו) ובסתר לבם לחוש קנאה וכמיהה למה שלאחרים יש ולהם אין.

כשהם לא מאוזנים הם עשויים להשתמש ב"ליקוי" שלהם כזכות להשיג את מה שהם חושקים בו. בעיניהם זה אמצעי לגמרי מוצדק לפצות על חוסר ההנאה הכללית שהם חווים בחייהם. "לכולם טוב יותר, אז אותי צריך לפצות". הם עשויים גם לפטור את עצמם מחוקי היומיום או מהתמודדות עם דרישות המציאות היומיומית, תוך שהם אומרים לעצמם באופן לא מודע שהם ממילא לא שייכים לעולם הזה.

העולם הרגשי

בדומה לטיפוסי 1 שמשווים ללא הרף את המציאות אל מול מה שהיא "צריכה" להיות, טיפוסי 4 משווים אותה למה שהיא "יכולה" הייתה להיות ולעיתים קרובות בורחים מהמציאות ה"אפורה" וחיים בתוך הדמיון, הרגשות ומצבי הרוח שלהם.

לרבים מהם יש קושי להתחבר לעולם החיצוני והם מעדיפים את העולם הפנימי שלהם על פני המציאות החיצונית. ג'ים מוריסון כתב: "העולם החיצוני הוא בשחור לבן אבל המחשבות והדמיון שלי הם בצבעים". (דוגמה מוחשית לטיפוס 4 ניתן לראות בסרט על חייו "הדלתות").

הרגשות ומצבי הרוח שלהם יכולים להתערבל יחד כמו ציור בצבעי מים שנשטף בגשם, והם מייצרים שטף רבגוני של רשמים בתגובה לאירועים קטנים. טיפוס 4 שנכנס למצב חדש יכול לראות משהו מסוים שמפעיל דימוי מנטאלי זה או אחר - שמעורר בתגובה רגש כלשהו - שמזכיר לו שיר מסוים - שמעורר דימויים נוספים - שמעוררים ריחות, טעמים ורגשות נוספים וכך הלאה...

החיים הדמיוניים בעולמם הפנימי כל כך חזקים, שלא תמיד הם מבחינים ביניהם ובין המציאות החיצונית ובסופו של דבר הם "כופים" את הפנטזיה שלהם על המציאות. טיפוסי 4 רבים אומרים שהעולם הפנימי שלהם הוא אמיתי יותר מהעולם החיצוני. הם פעמים רבות לא יכולים לשמוע מה אנשים אומרים להם כי הם עסוקים כל כך בלהקשיב לרגשותיהם הפנימיים. "אין דבר שהוא אמיתי יותר מהעולם הרגשי שלי ואל תבלבלו אותי עכשיו עם "עובדות", אני מרגיש את זה בעור שלי".

החשיבות העזה שהם מייחסים לרגשותיהם ולעולמם הפנימי  יכולה לנבוע משלושה טעמים:

1. הסמכות העליונה של המציאות הפנימית מדגישה את האינדיבידואליות שלהם. את המציאות החיצונית כולנו חולקים. פקק התנועה שאני תקוע בו הוא פקק התנועה שאתה תקוע בו, אבל הדמיון
שלי הוא רק שלי, ושלי שונה משלך.

2. הם פונים לחיים הדמיוניים הפנימיים שלהם כמקור נחמה. חלקם נוטים לפנטז איך יום אחד הם יהפכו לדמות מפורסמת ואז יוכלו להביט בבוז על כל האנשים שהתנשאו מעליהם או זלזלו בהם לפני שזכו בהכרה בינלאומית. פעמים רבות, במקום לחפש אחר פתרונות מעשיים לקשייהם, הם נוטים לפנטז על מושיע שיבוא ויציל אותם מאומללותם. לאחרים יש פנטזיות אחרות, אבל אצל כולם המציאות הפנימית הרבה יותר מרתקת, עשירה, מספקת ומושכת מאשר המציאות החיצונית.

3. אם הפחד הגדול ביותר שלך הוא לחיות חיים "רגילים", אז אתה רוצה שחייך ייראו כמו סרט טוב שובר קופות. טיפוסי 4 טוענים שהם יכולים לחיות בייסורים או באקסטזה רגשית, מה שהם לא יכולים לשאת זו יומיומיות אפורה.

מבחינתם חיים ללא עוצמה רגשית אינם חיים. הם מעדיפים שנאה על פני אדישות, עצב על פני ריקנות... הם מרגישים מתים כשהם "תקועים" בעיירה נידחת, יחסים משעממים או עבודה שגרתית. איפה הדרמה, העוצמה הרגשית, החשמל? לכן הם מנסים "לתבל" כל דבר ולהפוך כל דבר שהם עושים ל"מיוחד".

כדי להימנע מהחיים "הרגילים" הם עלולים אף לקחת סיכונים פזיזים, הם נמשכים למוזר או ליוצא דופן, ורואים את חייהם כקטסטרופות מהלכות. טיפוסי 4 שנמשכים לדרמות של החיים ויוצרים אותן בכישרון רב, חווים אותן לאחר מכן כ"יד הגורל" ועומדים תמהים ומשתאים "איך זה תמיד קורה לי..?"

דוגמה מצוינת לכך ניתן לראות בסרט "זיכרונות מאפריקה" עם מריל סטריפ שמייצגת את הטיפוס הזה באופן כל כך מוחשי. לא רק שהיא לוקחת סיכון ובורחת לאפריקה ומנסה להקים מטע קפה ללא כל אמצעים לעשות זאת, היא גם מגבירה את הסיכון שלה ע"י התאהבות בגבר (רוברט רדפורד) בלתי מושג שלא מוכן להתחייב (טיפוס 7), מארגנת רכבות ציוד עבור הצבא ומתנהגת בצורה הרואית כשהכול מתמוטט. אחרי שהביאה על עצמה את כל זה היא מקוננת על מצבה כאילו הכול היה אשמתו של אלוהים.

השאלה המרכזית שטיפוסי 4 עסוקים בה קשורה בהוויה, איך להיות, ויותר קיצוני מכך, להיות או להיות. (כן, שייקספיר היה 4) במקרים קיצוניים הם נוטים להתעסק במחשבות על המוות ואף לשקוע לדיכאון. אם אני יכול לעבור דרך עומקים של דיכאון ולהחלים ממנו, לפחות אני מעורב במשהו חשוב, בנושא של חיים ומוות. ואם אני מעורב במאבק חשוב, אני בוודאי לא "סתם" עובר את החיים מבלי להרגיש אותם או לחוותם במלואם. כך שבאופן פרדוכסלי דיכאון עשוי לעיתים להעניק לחייהם תחושה של ערך.

ברמת ההתפתחות הגבוהה, טיפוסי 4 מוצאים לעצמם מוצאים יצירתיים שמסייעים להם לבטא את עוצמת רגשותיהם ועולמם הפנימי בדרך פרודוקטיבית, מקורית ויצירתית (לא פלא שרבים מהאומנים הגדולים הינם טיפוסי 4) ותורמים תרומה חשובה לעולמנו.