|
אגו יקר שלי,
בעוד יומיים אהיה בת 68 שנים. בהן ליווית אותי באופן טוטאלי לגמרי, רק בשנתיים האחרונות ניסיתי ואף הצלחתי לשים אותך לידי. לא סילקתי אותך חס וחלילה, כי בסך הכל הרבה דברים טובים השגתי בזכותך, אך מצאתי דרך לתת לך ללכת לידי, כאשר לעתים אתה מנסה לחזור ולהיכנס בתוכי אך אני משתדלת בעדינות להשאירך בצד, אך קרוב אלי.
הרבה שנים זכיתי בזכותך לאהבה, הערכה ואפילו הערצה מהסובבים אותי. זה אמנם נעים וחשוב אך שילמתי מחיר יקר ביותר. גם אני וגם הסובבים אותי. שלטת בי לחלוטין, בצורך האינסופי שלך באהבה וקרבה, ואכן תמיד הסתובבתי עם עדר שלם של חברות, חברים ובני משפחה, משקיעה כוחות נפשיים, רגשיים ופיזיים אינסופיים, בטוחה שזה מה שאני צריכה ובטח מה שבני משפחתי זקוקים לו, כי איך אפשר להסתדר בלעדי?!!
ואם אפשר– איך ימשיכו לאהוב אותי? ועוד חס וחלילה יגיעו לרגע שיצליחו להסתדר בלעדי?? לאן תעלם המשמעות של חיי?
לא ראיתי את היצור הנפלא שנקרא עדי. לא חשתי בצרכים שלו, לא דאגתי לשלומו וכשלעתים זעק לשמיים והביא עלי מחלה כלשהי, פשוט התעלמתי והתנהגתי הפוך על הפוך, יותר מרץ, יותר עבודה, יותר פעולה למען הסביבה הקרובה וכמובן גם הרחוקה, כי כולם צריכים לאהוב אותי אחרת אין לי קיום.
והנה קרה מקרה ויום בהיר אחד, בעקבות משימה שנתנה לי אסנת, הסכמתי להפסיק לשרת את כולם לערב אחד בלבד. ויתרתי על שירות הסביבה לים מלא - שבת שלמה. וכן הלאה והלאה הימים עברו, עברו עלי חוויות חדשות, הארות שונות ופתאום, הפלא ופלא, את רוב חברותיי החזרתי לבתיהן ולמשפחותיהן, , למדתי להכיר וליהנות מחברה טובה ביותר – מעדי. מצאתי בה עניין, מצאתי בה יופי, רגישות, התחלתי לספק צרכים שחשובים לה, התחלתי להבין שמותר לה גם להיות עייפה ואפילו לנוח לפעמים, מותר לה לשבת בנחת ולהסתכל סתם בטבע בגינה, כן סתם בלי לעשות כלום ואפילו ליהנות מזה.
ולא תאמינו, בני משפחתי נשארו בחיים, והפלא הגדול ביותר, המשיכו לאהוב ולהעריך אותי, מבלי להרגיש שאני נכנסת להם לעורקים.
תתפלא טיפוס יקר שלי, כמה רואים אותי, כמה אוהבים אותי וכמה משמעות נותנים גם לצרכים שלי ולא רק לשירותים שספקתי תמיד לכולם.
אבל אל תדאג, אני מעריכה מה עשית עבורי כל השנים וכמובן לא אעזוב אותך,
אך נתחיל לשמור על פרופורציות נכונות ונעשה טוב אחד לשני ונלך יחד זה ליד זו ולא זה בתוך זו.
שלך,
עדי
|
