|
מכתב לטיפוס מס' 9- שומר הראש, היועץ, האגו שלי
שלום לך תשע יקר,
לאחרונה למדתי להכיר אותך, לזהות אותך- גם במבט לאחור וגם בעת פעולה. תחושתי כלפיך היא כמו לחבר טוב, שמנסה למנוע ממני להיכנס לצרות, הרוצה אך ורק בטובתי, ובסופו של דבר חוטא בהגנת-יתר. קצת מזכיר אימא, שלא משחררת את ילדה לעצמאות ובכך בעצם מזיקה לו...
היית אתי מגיל צעיר מאוד, ואני זוכרת למשל, שבגיל 14 בעת תחרות אתלטיקה, שבה הצטיינתי, עמדתי מול רף הקפיצה לגובה, כשהמתח וההתרגשות עושים בי שמות. אני ממש זוכרת שאמרתי לעצמי: "אני שונאת את ההרגשה הזאת, לא רוצה יותר להרגיש כך- לא רוצה יותר תחרויות!" וזהו. באמת הפסקתי להשתתף בתחרויות מסוג זה.
המשכנו לצעוד יחד בחיים, ויחד מצאנו עוד ועוד לגיטימציה להימנעות מדברים שגרמו לי לחץ, מתח, חרדה, כעס ועצבנות. גם הבעל שבחרתי לי, ללא כל מחשבה מודעת, הצטרף אלינו ולקו המנחה שבחרנו שנינו- להשתדל שיהיה לי רק טוב, נוח ורגוע תמיד. מפעם לפעם ניסיתי לחרוג ממסגרת הנוחות, מכלוב הזהב שבו סגרתי את עצמי, אך משהרגשתי קושי או כעס, מתח או לחץ- מיד ויתרתי וחזרתי למקום הנוח והמוכר, כששניכם מעודדים ותומכים בי.
עזרת לי לרפד את הקן ברעיונות נשגבים, בהבנות עמוקות ובתחושות-לב שהצדיקו את כל מהלכי, ותחושת השלווה שלי גם היא הקיפה אותי בחומת בידוד והגנה. רציתי תמיד שכולם יאהבו אותי, ובעזרתך- הצלחתי להישמר ממריבות, מלחמות וכעסים, ואכן- רוב מכרי אוהבים ומעריכים אותי ונהנים להיות באווירה הנעימה והשלווה ששוררת בביתנו.
אנחנו לא נפרדים היום, לא לא. יש לנו עוד דרך ארוכה לעשות יחד. רק רציתי לומר לך תודה על הדאגה והאכפתיות, להביע הערכה על חכמתך ועל תחכומך הרב, על כך שנתת לי להבין ולהרגיש שאני היא זו שמחליטה וחושבת, שאני ילדה גדולה ועצמאית.
וגם אם אפשר, לבקש ממך להבין שאני יכולה להסתדר לפעמים גם בעצמי, יש לי יותר כוחות ממה שאתה חושש, ויש לי עוד חברים, שגם הם רוצים לעזור לי- ואני רוצה לתת להם לעשות כן!
אני רוצה לנסות להרגיש יותר, גם אם זה עלול לכאוב, לעשות יותר, גם אם זה עלול להיות לא-נוח וקשה, ובקיצור- להעיז לחיות לכל הכיוונים, לא רק פנימה...
אז שוב תודה לך, ידידי ומגני,
הגיעה שעת התשע- תעש!
נירה
|
