בסיום סדנת הצמיחה מתבקשים המשתתפים לכתוב מכתב לטיפוס שלהם, זהו צעד משמעותי בתהליך ההפרדה בינינו לבין האגו ולקיחת בעלות בית על המנגנון האוטומטי שמנהל אותנו.
המכתבים מרגשים, מפתיעים ומעוררי השראה – הנה כמה דוגמאות
|
שלום לך 9,
נכון להיום עברנו כבר 41 שנה.
41 שנה של הצטרפות לרצונותיהם של אחרים תוך כדי ביטול עצמי שרק הלך והתעצם עם השנים.
41 שנה של ייפוי המציאות עד כדי אבסורד מוחלט.
41 שנה של סבל יום יומי סיזיפי שקט ארוך ומתמשך עם הפוגות קצרות של רגעי שמחה בין לבין.
41 שנה של שימוש באינטליגנציה שלי כנגדי.
41 שנה של מיסוך וערפול חושים שהלוואי והיו מועילים לפחות רק בחלק מהמקרים.
יכולת ההתמודדות שלך הוכחה שוב ושוב כאינפנטילית ולא אפקטיבית עד כדי גיחוך... איזה מין
מנגנון מטופש זה "עצימת עיניים" אוטומטית ובלתי נשלטת לנוכח סכנה אמיתית או אפילו מדומה?
מה גם שהוכח שככל שרמת הסכנה עולה כך עוצמתך שלך מתחזקת לסגור את עיניי ולגרום לי לפעול בדיוק הפוך ממה שצריך! להצטרף לאויביי, להקריב את עצמי יותר... תאר לך צבא שדרך הלחימה שלו היא התאבדות.. וככל שהסכנה גוברת היקף ההתאבדויות הולך וגובר, פלוגות שלמות של מתאבדים ..פשוט מגוחך. צבא של "קדושים" צבא של לתת את הלחי השנייה. צבא של שהידים חסרי כל אפקט כי גם אם ניצחו הרי שהפסידו כי כבר אינם בחיים...
גם במקרים בהם כביכול הצלחת אם נבדוק טוב טוב ולפרטי פרטים נגלה ששוב פרשת מסך ורוד על פני מציאות עגומה ביותר שאליה הובלת. אני מכיר אותך היטב ולפרטי פרטים, אני מזהה אותך עוד מגיל קטן בתוכי, את הקול המאיים שלך
שלוחש לי בשקט, בדיוק כשהפחד עולה ... "אבל בשביל מה?" ושולח אותי אוטומטית לחקור פילוסופיות שכתבו פילוסופים שבעצם גם הם כל כך דומים לך.. שמוכיחים שאכן אין באמת בשביל מה...
אני מודע לקיומך יותר ויותר במיוחד בשנים האחרונות, אני מודע לנוכחות השקטה שלך בתוכי עד כדי שמיעת הדהוד פנימי בזמן של כאן ועכשיו.. אפילו עכשיו בזמן שאני כותב את השורות האלו. כמו אינסוף הדים.. אינסוף מראות שאתה משתקף בתוכם כל רגע ורגע. כשכל התכלית שאתה מציב בפניי היא תמיד אותה תכלית. תכלית של עצירה.. של חידלון... של קפיאה במקום.. עד למצב של היעלמות מוחלטת ,של אין תנועה, של מוות.
בכל שעת מבחן אני נוכח מחדש וכאילו בכל פעם כמו בפעם הראשונה לכוח המשתק שלך, לעוצמה הקטלנית והשקטה שלך, אני מדמיין אותך כמי שעומד מאחורי הגב שלי בשעת סכנה ושולח אליי יד ברזל חזקה לסתום לי את הפה.. עוד יד ברזל לכסות לי את העיניים, לאטום לי את האוזניים... אני מודע היטב ליכולת שלך לאיין בעוצמה רבה כל דבר שנקרה בדרכך.. זאת המהות שלך. זה מה שאתה בעצם.. אתה מעין מכונת איון שקטה וקטלנית.. כמו סוכן ריגול שקט.. אני מודע היטב לכוח המרדים שלך שמתפשט לי בגוף כמו סם הרדמה ומונע ממני מלפעול, מלבקש, מלרצות ומלחיות.
הדבר האחרון שניתן לומר עליך הוא שאפשר לחיות לצידך בשלום משום שבאופן כל כך פרדוקסלי ומתוחכם, השלום עצמו שאתה מייצג הוא לא יותר מאשר כלי המלחמה שלך... כלי מלחמה הפוך.. כלי מלחמה בלתי נראה, שקוף.. הפוך על הפוך ממש כמו כל האג'נדה שלך.. הכל הפוך על הפוך.. מעין דנידין שרואה ואינו נראה..
ואם פסיביות לא הייתה מנת חלקך באופן כל כך מושרש ובסיסי הייתי פשוט הורג אותך בעצמי כבר מזמן ועם כל האירוניה שבכך אולי דווקא כאן ועכשיו אתה באמת מגן עליי ממש מפני זה...ממש ע"י אותה פסיביות עצמה.
רוני
|
לכל המכתבים
