|
שלום לך,
רק הבוקר ביקרת אותי בסערה. וכל כך רווח לי כשהתפוגגת. אתה מופיע בסערה של זעם מתפרץ. אני כל כך מתאמצת להדוף או לפחות לרסן אותך אך אתה אף פעם לא מוותר. לכל היותר נכנס להפוגה קלה, רק בשביל להפתיע אותי בעוצמה גדולה יותר. הר געש שאין לדעת מתי יתפרץ, ירשוף אש ולבה רותחת, ויטלטל את חיי. ועל מי הכעס? מי חוטף? מי הקרבן הקבוע שלך? למה דווקא הוא??
אני יודעת מה אתה משיג אבל לא אוהבת את הדרך. ההתפרצויות שלך כמו גם הטענות והתלונות של שותפייך לעבודה- לא עוזרות בכלל. כל הכעס הזה לא שינה את ההורים ולא את השכנים ולא את מציאות ולא את אף אחד. כן, אולי רק קצת, לטווח מאוד קצר. כי אתה מפחיד. אבל בעצם אתה רק מדלדל את האהבה. מרחיק. מסכסך.
אז בוא נראה, איזה הצדקה יש לך לקיומך?
אני מודה שלמרות דרך הפעולה שלך אתה מכריח אותי לעצור ולהתבונן בתוכי. מאלץ אותי להתמודד עם הפחדים והמחשבות המודחקות. מכריח אותי לחצות את המחסומים ולהתקרב לעצמי כדי להיות האדם שאני רוצה להיות. אתה לא משאיר לי ברירה. כי אותך אי אפשר לטאטא מתחת לשטיח. זה מדהים אותי כמה עוצמה יש בך. חסר כל מעצורים שכמותך. איזה בטחון ואומץ יש לך לצאת למתקפות עקובות מדם כלפי הסביבה ולהסתכן במה שאחרים יחשבו עליך.
ונניח שלא היית בחיים שלי. מה היה קורה? אולי לא הייתי עוצרת להתבונן. אולי לא הייתי חותרת בעוז רוח לשינוי. אולי לא הייתי מעמיקה בחקר התודעה. ואז איך חיי היו נראים? שלווים? משעממים? נינוחים? מדכאים? אולי היו אוהבים אותי יותר? אולי הייתי נהנית יותר? זאת השאלה: האם לא היה עדיף בלעדייך?
אם לא היית מאמלל אותי. ואת מי שמסביבי. מה הכי גרוע שהיה קורה?? האם בלעדיך יש מצב ש...לא הייתי מתפתחת? הייתי מפספסת את העומק של החיים? לא הייתי מודעת למה שבאמת מפחיד אותי ומונע ממני לממש את עצמי? הייתי מוותרת? חושבת שפשוט אי אפשר? ושככה זה ושזה מה שיש לחיים להציע ומשתופפת בהשלמה אילמת –רק המחשבה על האפשרות התבוסתנית הזו גורמת לי להתגעגע לאנרגיה שלך. עדיף לרשוף אש מאשר להרים ידיים בחידלון ולחשוב שהכול בגלל ה"מצב".
אז אני יכולה להבין למה העדפתי שדווקא אתה תהיה לצידי כשאני בכלא הזה. כי אם כבר לבחור עדשה שדרכה אציץ על החיים אז עדיף שתהיה שם לצידי. כשאתה לא מגזים אני אוהבת את האנרגיה החזקה שלך שיכולה להרים את הבית. לעשות. לקדם. ליצור. לשים עובדות בשטח.
אני מציעה לך: בוא נעצור. נעשה הפסקת אש. ניכנס לדיאלוגים. אני מבטיחה להתבונן במה שתבקש.
אולי לא חייבים לשלם את המחיר???
שלך באהבה,
אירית
|
